אנטי אייג'ינג - הסוד האמיתי
מי קבע לך איך אמור להיראות גיל 50
פרק 111 ·
השיחה:
את בטח מכירה את הרגע שבו מישהו אומר לך 'בגיל הזה את כבר ככה', והגוף שלך כאילו מקבל את ההוראה. גילי מראה שהגוף מגיב לאמונה ולציפייה, לא רק למה שקורה בו, ושלתפיסתה חלק גדול ממה שאנחנו קוראים 'הזדקנות טבעית' הוא תסריט שנטמע בנו הרבה לפני שבאמת הזדקנו. מכאן היא עוברת לשאלה מה ההבדל בין סטרס שעוזר לשרוד רגע מסוים לבין סטרס שלא נגמר. ולטענתה, המלחמה הפנימית שלנו עם הרגשות שלנו היא בעצמה אחד הגורמים לסטרס הכרוני הזה. הסוד לאנטי-אייג'ינג, לפי הגישה שהיא מציגה, לא נמצא בקרם, הוא נמצא בשלום פנימי.
האמת:
לדברי גילי, פלצבו ונוצבו מוכיחים שהגוף מגיב לאמונה ולציפייה, לא רק לחומר שבאמת ניתן לו.
לדבריה, עוד לפני גיל 40 כבר ידענו 'איך' אמור להיראות גיל 50, 60, 70, והציפייה הזו עצמה עלולה, לתפיסתה, לעצב את ההזדקנות.
לפי הגישה שהיא מציגה, תודעה קולקטיבית עובדת כמו תודעה אישית: כשכולם מאמינים לאותו סיפור על הגיל, הוא מתחיל להיראות כמו עובדה ולא כמו אמונה.
גילי מציינת שאפיגנטיקה מראה שגנים יכולים להיות פעילים או רדומים בהתאם לתנאים, אין כאן גזרת גורל סגורה.
לדבריה, יש הבדל בין סטרס נקודתי, שהוא הישרדותי וזמני, לבין סטרס כרוני, מה שקורה, לתפיסתה, כשהגוף חווה 'סכנה' כל הזמן בעולם המודרני.
לתפיסתה, מלחמה פנימית עם רגשות כמו פחד וכעס היא עצמה מקור לסטרס מתמשך; שלום פנימי, לא היעדר קושי, הוא לדבריה מה שבאמת מוריד את העומס מהגוף.
המחשבות:
מה זה אפקט הפלצבו הזה?
נותנים לאדם כדור בלי שום חומר פעיל, הוא חושב שקיבל תרופה, והגוף בכל זאת מגיב ומשתפר. גילי מסבירה שזה מוכיח שלא החומר הפעיל את מנגנוני הריפוי בגוף, הציפייה והאמונה של האדם, כלומר התודעה.
למה כשאני מאמינה שמשהו יעזור לי הוא באמת עוזר, אבל כשאני מפחדת שמשהו יזיק לי הוא דווקא מזיק לי יותר?
פלצבו הוא ציפייה חיובית שגורמת לגוף להגיב כאילו קיבל טיפול, בלי חומר פעיל בכלל. נוצבו הוא ההפך: ציפייה שלילית, למשל חשש מתופעת לוואי, שגורמת לנזק אמיתי בגוף, גם כשלא ניתנה שום תרופה.
כל חייי מישהו כאילו תכנת לי מראש איך אני צריך להרגיש ולהיראות בגיל 50, ואני לא בטוחה כמה מזה בכלל שלי
לפי גילי, עוד הרבה לפני גיל 40 כבר למדנו מההורים, מהסבתא והסבא, מהרחוב ומהטלוויזיה איך אמור להיראות גיל 50, 60 או 70. התמונה הזו נבנית בתוכנו שנים לפני שבאמת הזדקנו.
מה ההבדל בין סטרס של רגע לסטרס שנדבק אליי כל הזמן?
יש הבדל בין שני סוגי סטרס: סטרס נקודתי הוא מנגנון הישרדותי טבעי, שאמור לעזור במצב סכנה אמיתי על ידי הפעלת אנרגיה שהופכת אותנו לחדים ומהירים יותר. גילי אומרת שהבעיה היא שהגוף המודרני חווה תחושת סכנה כזו כל הזמן, בגלל גירויים יומיומיים כמו הודעות וחשבונות, ולא רק במצב חד-פעמי של סכנה אמיתית.
למה אני כל הזמן מתפוצץ מכעס וקנאה, ומה הרמב"ם אומר על מאיפה זה בא בי?
הרמב"ם, כפי שגילי מביאה אותו, קושר רגשות כמו כעס, עצב וקנאה לבורות, חוסר הבנה של איך המציאות עובדת בפועל, לא במובן של טיפשות. ידע והבנה, לדבריה, מרחיבים את החוויה שלנו ומקטינים את תחושת הקורבנות.
אני כל הזמן שומע את המילה 'אפיגנטיקה' אבל לא ממש מבין מה זה. זה אומר שהגנים שקיבלתי בלידה לא קובעים את הגורל שלי וזה יכול להשתנות?
גן יכול להיות קיים ב'ספרייה' של הדנ"א מבלי להיות פעיל. יש גנים רדומים ויש כאלה שרמת הפעילות שלהם משתנה. גילי מתארת את הגוף כמי שקורא כל הזמן את תנאי הסביבה: תזונה, שינה, תנועה, סטרס, ולפיהם מדליק או מכבה גנים. זו לא גזרת גורל קבועה, זה דבר שזז.
תיאור הפרק המקורי של גילי
אנחנו מוציאות הון כדי להגיד לגוף מבחוץ: תישאר צעיר. ואז מתעללות בעצמנו בחינם כל היום.
מורחות סרום של 800 שקל, מסתכלות במראה ושונאות את מהשאנחנו רואות. עושות בוטוקס כדי למחוק את הקמט ובאותה נשימה חיות בסטרס, ביקורת עצמית, אשמה, פחד ומלחמה בלתי פוסקת עם הגוף.
אז אולי, לפני הרטינול כדאי להפסיק לשנוא את הפרצוף שעליו אנחנו מורחות אותו. ולא, לא הפכתי למשטרת המצח. אני בעד קרמים, בעדטיפולים, בעד בוטוקס אם בא לכן ובעד כל דבר שגורם לנו להרגיש יפות וטובות. אני לא נגד הרצון להיראות טוב, אני בעד להכניס לשגרת הטיפוח את התודעה: מה אנחנו מצפות שיקרה לנו כשנזדקן? איזה סיפור למדנו על גיל? כמה מהיום שלנו הגוף מבלה בסטרס? וכמה אנרגיה אנחנו מבזבזות על מלחמה עם עצמנו?
התחלתי את הפרק מקמטים. משם הגענו לפלצבו, למדוזה שלא מזדקנת, לאפיגנטיקה, לאטומים שמחזיקים ידיים, לרמב”ם ובסוף לאחדות. אולי הסוד האמיתי לאנטי אייג’ינג הוא לא רק במהשאנחנו שמות על הגוף. אולי כדאי להתחיל לבדוק גם מה אנחנו משדרות לו מבפנים.