אל תצא פרייאר!
למה הפחד לצאת פראייר הוא בדיוק מה שמנהל אותך
פרק 110 ·
השיחה:
מישהו פוגע בך, ותוך שנייה אתה כבר עונה, חד, בטוח, בלי לחשוב פעמיים. זה מרגיש כמו כוח, כמו שלא נותנים לאף אחד לדרוך עליך. אבל לתפיסתה של גילי, זו בדיוק הנקודה שבה אתה מוסר את השליטה לאחר, כי הוא זה שקובע מה קורה בפנים שלך, לא אתה. יש שנייה קצרה וכמעט בלתי מורגשת, ובה טמונה הבחירה האמיתית: לעצור, ולבחור תגובה אחרת.
האמת:
הפחד ‘לצאת פראייר’ הוא בדיוק מה שגורם לנו להיות מנוהלים על ידי תגובות אוטומטיות.
יש רגע קצר וכמעט בלתי מורגש בין האירוע לתגובה, ושם נמצאת הבחירה האמיתית.
תגובה מהפצע מגיעה מהר ובלי ספק עצמי, ואילו תגובה מהנשמה איטית ופתוחה יותר.
לפי הגישה שהיא מציגה, גבורה בשפת הקבלה היא היכולת לעצור ולא להגיב לכל דחף, לא ניצחון על אחרים.
כאבים ישנים מהעבר לפעמים מתפרצים דרך אירועים קטנים בהווה שבעצם לא קשורים אליהם.
לגישתה, המטרה היא לא להפסיק להרגיש, אלא לבחור מה עושים עם מה שמרגישים.
המחשבות:
מה זה אומר ‘לצאת פראייר’?
לא מה שחשבנו. לצאת פראייר זה לא לוותר או לשתוק, זה בדיוק ההפך: הרגע שבו אני נותנת לאירוע חיצוני לקבוע מה קורה לי בפנים. כשאני מגיבה אוטומטית מתוך עלבון או כעס, אני מוסרת למישהו אחר את השליטה על התודעה שלי. וזו, אומרת גילי, מסירת נכסים, לא עוצמה.
מה זה אומר לגבי תגובה שלי, איך אני יודע אם היא באה מהפצע שלי או משהו אמיתי יותר?
תגובה מהפצע (אגו) מגיעה מהר, בלי בדיקה ובלי סקרנות. היא כבר 'יודעת' ומגיבה מיד מתוך פגיעה ישנה. תגובה מהנשמה לעומת זאת לא ממהרת ולא מכחישה את הכאב, אך גם לא הופכת אותו מיד לאמת, כי היא מבינה שהמציאות רחבה יותר.
מה זה גבורה, ואיך זה קשור לפחד שלי להיראות פראייר?
הפוך ממה שרגילים לחשוב. גבורה בשפת הקבלה היא לא כוח וניצחון על אחרים, דווקא צמצום: היכולת לעצור לרגע ולא לתת לכל רגש להפוך מיד למעשה. הגבורה האמיתית, לדברי גילי, היא לא לתת לאוטומט הפנימי לנהל אותנו.
למה אני מגיב בעוצמה כזאת לדברים קטנים שבכלל לא שווים את זה?
כי לרוב אנחנו לא מגיבים לאירוע עצמו, לכאב ישן שכבר יושב בפנים, למשל מסקנה שגיבשנו עוד בילדות. מי שכילדה לא הרגישה נראית בבית עלולה להתפרץ גם על הודעה שלא נענתה, כי מה שמתעורר שם זה לא ההודעה, זה הכאב הישן.
איך נשארים רגועים כשמישהו מעליב או מכעיס בלי שזה יפגע?
גילי מביאה דימוי מהאייקידו: לא עוצרים מכה בכוח נגדי, זזים הצידה ונותנים לכוח של התוקף לעבור, כך שהוא זה שמאבד שיווי משקל. מי שלא נלחם ברגש הראשוני ונותן לו לעבור בלי להיצמד אליו, נשאר יציב ולא נשחק.
תיאור הפרק המקורי של גילי
מישהו לא התקשר אליי.הפצע מיד מספר לי: לא באמת אכפת לו ממך.מישהו בחר באדם אחר ולא בי.הפצע כבר מסביר לי: את לא מספיק טובה.מישהו העיר לי הערה.הפצע הופך אותה תוך שנייה להוכחה שמשהו לא בסדר בי. שימי לב מה קורה כאן. הפצע תמיד מדבר מהר. הוא לא חושב - הוא מגיב. הוא לא בודק - הוא בטוח. הוא לא סקרן - הוא כבר יודע.
והנשמה?הנשמה לא ממהרת. היא לא מכחישה את הכאב. אבל היא גם לא הופכת אותו מיד לאמת. כי היא יודעת שהאמת רחבה יותר.
אז בפעם הבאה שעולה בך כעס,עלבון, פחד תשאלו: מי מדבר עכשיו? זו הנשמה שלי או שזה הפצע שקיבל את זכות הדיבור? כי יש רגע קטן, כמעט בלתי נראה, בין מה שקורה לבין מה שאת בוחרת לעשות עם מה שקרה לך. זה רגע קצר מאוד.
לפעמים נדמה שהוא בכלל לא קיים. אבל בתוכו מסתתר כל ההבדל בין חיים שמנוהלים על ידי האוטומט, לבין חיים שמנוהלים מתוך תודעה. על הרגע הזה בדיוק - פרק 110 של האמת כואבת.