טיפוס מרצה
למה אחרי שדאגת לכולם, את זאת שנשארת עם הכעס
פרק 106 ·
השיחה:
את אומרת כן כשבא לך לצרוח לא, וקוראת לזה נחמדות. גילי קוראת לזה בשמו האמיתי: פחד. פחד לאבד אנשים, שלדבריה בסוף גורם לך לאבד את עצמך. והכעס שלא יוצא החוצה לא נעלם, הוא הופך לביקורת עצמית, לאשמה, ולפעמים גם למחלה.
האמת:
ריצוי הוא תחפושת יפה לפחד, לא נחמדות.
הדפוס הזה נולד בילדות, כשלמדת שבטוח יותר לדאוג לאחרים מאשר לעצמך.
מי שמרצה כל הזמן כועס כל הזמן, רק שהכעס נשאר בבטן.
לגישתה, להציב גבולות ולהגיד לא זה הכרחי לכבוד עצמי ולחיים אותנטיים.
להיות איש של אנשים ולהיות איש שמרצה אנשים, זה שני דברים שונים בתכלית.
המחשבות:
מה ההבדל בין זה שאני טוב עם אנשים לבין זה שאני כל הזמן מנסה למצוא חן בעיניהם?
גילי אומרת שזה שני קצוות מנוגדים. איש מרצה לא באמת מחובר לאנשים. הוא פיתח שיטה לרצות אותם, מתוך פחד מדחייה, מביקורת או מנטישה. והתוצאה? הוא מפספס את הדבר החשוב באמת, להיות עצמו, ומבזבז את כל הזמן על לשמור שכולם מרוצים.
למה אני תמיד זאת שדואגת לכל אחד, ולמה בסוף אני נשארת עם כל הכעס לבד?
מטראומה, בגדול. גילי מסבירה שמישהו למד בגיל צעיר שהדרך הבטוחה יותר היא לשים את הצרכים של אחרים לפני שלו. זה מנגנון הגנה שנבנה מתוך תחושה שכדי להיות נאהב, שייך ומוגן, צריך לרצות, להקל, לתת בלי גבול.
מי יותר כועס בסוף, המרצה עצמו, או האדם שמעז להגיד לו את דעתו בפנים?
דווקא המרצה אפילו אם הוא בטוח שאין בו טיפת כעס. היא מתארת את זה כדואליות: ככל שהחלק המרצה בך חזק יותר, כך גם הכעס המופנם מתחתיו גדול יותר, רק שהוא לא מוצא דרך לצאת.
איך אני אומרת לא בלי להתחיל להסביר ולהצטדק?
הטיפ הוא להפוך את סדר המשפט: במקום להתחיל בהכרה ולסיים ב'אבל אני לא יכולה' (שמבטל את כל מה שנאמר קודם), גילי ממליצה להתחיל ישר מהסירוב ולסיים בהכרה חיובית, למשל 'אני לא יכולה, הייתי שמחה, תודה על ההזמנה'. כשמסיימים עם ה'לא' זה גורר שאלות של 'למה' ונגררים לצידוקים מיותרים.
למה אני תמיד זאת שדואגת לכולם ובסוף נשארת לבד עם כל הכעס, ומה זה עושה לי בגוף ולראש, החרדות וכל זה?
לדברים בפרק: כשאדם מרצה מדכא את הכעס שלו, הכעס המופנם עלול לבוא לידי ביטוי כלפי עצמו: ביקורת עצמית, רגשות אשמה ולעיתים גם בעיות בריאות. לפי הדברים, כעס מופנם יכול להפוך לתלונה, והתלונה עלולה להפוך למחלה פיזית. גם חרדות מתוארות שם כפועל יוצא של ריצוי מתמשך.
תיאור הפרק המקורי של גילי
מכירים את אלה שחושבים שהבעיה שלהם בחיים זה שהם טובים מידי? נחמדים מידי? אז אם כבר אמת כואבת אז לפחות שתהיה יעילה –
אתה לא נחמד נשמה, אתה פחדן.
התנחמדות זה ריצוי וזה תחפושת חמודה של פחד.
בעידן שכולם במרדף אחרי הלייק תרתי משמע, אנחנו מפספסים את הידיעה שביום שכולם יאהבו אותך זה היום שתדע בוודאות שאתה מזויף, סוג של זיקית חברתית, אחלה אטרקציה, אבל לא זו הסיבה שנולדת. ריצוי זה מנגנון הגנה והוא פועל יוצא של טראומה. הבנת בילדות שכדי להיות נאהב, בטוח, להרגיש שייך, חלק ממשפחה, חברה, קבוצה אתה צריך לרצות את האנשים סביבך, להקל עליהם, לתת מענה לצרכים שלהם, לשחק את התפקידים שהם רוצים שתמלא, לבקש פחות, להיות נחמד וכל הזמן לתת לתת לתת.. ייתכן שבמשך תקופה זה שמר אותך בטוח, זה שירת את המטרה.. אבל יום אחד תתעורר ותבין שבנית חיים שהם בכלל לא שלך.
אם אתם סובלים מתחושה שכולם מתקדמים בזמן שאתם תקועים במקום, זה בגלל שאתם נחמדים מידי. בניתם מציאות שרובה שירות לטובת הציבור, זה נשמע נייס אבל זוועה ברמה של שמיים. הייקום הוא מראה. אם את שמה רצונות של אחרים לפני שלך מה נראה לך שהיקום ייראה לך!? את לא תקבלי פרס אם תהיי ילדה טובה וזה תכלס ילדה פח כי זה להיות הגרסהשל עצמך שמקבלת את הערך שלה בכך שהיא משרתת את כולם לפני את עצמה. מה את מתפלאת שכולם מתקדמים ואת תקועה במקום?! את היא זו ששמה את הצרכים של כולם לפני שלך, בורא עולם הוא מראה! זה ייקום של בחירה חופשית בייבי, ברגע שתראי את עצמך על הרצונות והצרכים האמיתיים שלך, בורא עולם ייראה גם אותך.
להיות כל הזמן נחמד לא יביא אותך רחוק. תציבו גבולות גם אם זה עולה לכם בדמעות. הפחד שלך לאבד אנשים גורם לך לאבד את עצמך.