כעס ואשמה

גילי מסבירה שהכעס נתפס כבעייתי בעיקר מתוך פחד שהבעתו תיצור ריחוק ממי שסביבנו. בנוסף קיים חוסר לגיטימציה תרבותי, במיוחד בסביבות רוחניות שמצפות תמיד ל'אנרגיות טובות', מה שגורם לאנשים לדכא את הכעס במקום לתת לו ביטוי בריא.

כעס בריא הוא כלי לשים גבול תוך שמירה על כבוד עצמי, הפוקוס נשאר בי. תוקפנות וזעם לעומת זאת נובעים מכעס שלא בא לידי ביטוי, והפוקוס עובר לאחר מתוך ניסיון להקטין או לפגוע בו. גילי מגדירה זאת כעניין של אגו, בשונה מהכעס עצמו.

טינה היא כעס שלא קיבל ביטוי וירד רמה נוספת למטה, והיא אחד הרגשות ההרסניים ביותר שמקושר בין השאר לסרטן. גילי מצטטת את 'קורס בניסים' שלפיו כל מחלה נובעת ממצב של חוסר מחילה, ושכשמישהו חולה כדאי לבדוק למי הוא צריך לסלוח.

גילי מספרת שאמרה בכנות מה היא מרגישה במקום לשתוק, והתגובה שקיבלה הפתיעה אותה לטובה.

גילי מסבירה שרצתה להגיד לקרוב המשפחה מעולם הרפואה שהיא מבינה שהרגשות הפחות טובים שהיא נדרשת לעבוד עליהם הם אלה שגרמו לדלקת לחזור, בעקבות כמה אירועים קשים שעברה ולא בגלל הפסקת תרופות. היא מאמינה שאין אמת רפואית אחת ושהיא יכולה לרפא את עצמה לגמרי.

סליחה לא אומרת להצדיק את ההתנהגות שנעשתה, אלא להרפות מהעניין כולו ולשחרר את עצמך. אפשר להגיד למשל שסולחים על כך שהאדם לא היה מי שרצינו שיהיה, הצהרה שמשחררת את שני הצדדים ומאפשרת לגעת בכעס העמוק יותר, שלרוב מכוון כלפי עצמנו.