לב מתאבל
פרק 92 ·
השיחה:
מישהו קרוב אליך מת, או שאיבדת משהו שהיה חשוב לך, ואת לא יודעת מה עושים עם זה. יש הכחשה, יש כעס, יש רגעים שאת בטוחה שאת כבר בסדר ואז זה תוקף אותך מחדש בלי אזהרה. לפי גילי, אין סדר נכון לעבור את זה, ולא כולם עוברים את כל השלבים, וזה לא אומר שמשהו אצלך לא בסדר. היא גם מזכירה שיש אבל שקט, כזה שלא תמיד רואים או שואלים עליו, ושכשמדחיקים את הכאב הוא לא נעלם, הוא פשוט זז למקום אחר בגוף.
האמת:
אבל הוא תגובה טבעית לאובדן, לא מצב שצריך 'לרפא'.
יש גם אבל שקט שלא תמיד מדברים עליו: על פרידה, מחלה, או ילד עם צרכים מיוחדים.
כאב שמודחק לא נעלם אלא מוצא דרך אחרת להתבטא בגוף.
חמשת שלבי האבל (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה) לא חייבים לבוא בסדר הזה, ולא כולם עוברים את כולם.
בריחה לסמים, אלכוהול או אוכל היא רק דחיית הכאב, לא פתרון.
תקווה אחרי אובדן היא לא לשכוח, אלא דווקא ללמוד להמשיך לחיות מתוך הזיכרון.
המחשבות:
מה אני יכול להגיד למישהו שאיבד מישהו קרוב כדי שזה באמת ינחם אותו ולא יישמע ריק?
בפרק מוצע לומר למי שבאבל שזה כנראה הדבר הכי קשה שהוא יעבור בחיים, שזה לא הוגן שהוא צריך לעבור את זה, ושהלוואי ולא היה קורה, אבל שאתם לידו. עדיף להימנע מלומר שהכל יעבור או שזה לטובה, ופשוט להיות נוכחים ותומכים.
למה אני לא צריך לפשוט להדחיק את הכאב?
כי הכאב לא נעלם. הוא פשוט חודר עמוק יותר לגוף וגורם נזק, גם פיזי וגם נפשי. צריך לתת לו מקום ולהרגיש אותו, כי זו הדרך היחידה לעבור דרכו ולא להישאר תקועים.
תיאור הפרק המקורי של גילי
אבל הוא תהליך של אובדן שמחויב בכאב. אי אפשר לייפות או להקליל את זה, אבל הוא חוויה פיסית, נפשית, רגשית, לפעמים גם רוחנית. בין אם מדובר במוות, פרידה, אובדן תקווה או שינוי דרמטי אחר, יש משהו מאחד את כל הצורות האלה של אבל – כאב.
אבל זה לא מחלה, זה לא משהו שמבקש להחלים. אבל הוא תגובה עמוקה, כנה ובלתי נמנעת לאובדן של משהו שהיה יקר לנו. לרוב אנחנו מקשרים את המושג "אבל" עם מוות אבל האמת היא שכולנו חווים אותו בצורה כזו או אחרת, זה יכול להיות אובדן של אדם אהוב, אובדן של קשר זוגי, של חלום שהתרסק או אפילו אובדן של הזהות שהייתה לנו לפני משהו ששינה אותנו.
התמודדות עם אבל היא דבר קשוח, אבל זה מערער, זה דבר שבולע הכול, הכול נראה חסר חשיבות ומשמעות. זו למעשה אחת מהתמודדויות הרגשיות הכי קשות שבנאדם עובר בחיים.
איך מתמודדים עם זה? איך חיים אחרי אובדן? אפשר בכלל? מה עושים עם הכאב הזה מבלי להיבלע בו וגם למצוא תקווה. קטונתי. אמן ותמצאו חסד.