פרק של דמעות
איפה היה אלוהים כשזה קרה
פרק 98 ·
השיחה:
כל מה שהאמנת בו קורס בבת אחת. שאלה אחת, פשוטה וברוטלית, איפה היית? ואין לה תשובה שמרגיעה. גילי מן וולנר מכירה את הרגע הזה מקרוב, אחרי שחבר קרוב שלה איבד את בנו היחיד בפיגוע, אין כאן מקום לניחומים מסודרים או לתשובות שמחזירות את הסדר. יש רק להישאר בתוך הכאב, בלי לברוח ממנו.
האמת:
הפרק נכתב בעקבות רצח בנו היחיד של חבר קרוב, שי, בפיגוע בקריית ארבע.
גילי מתארת משבר אמונה עמוק מול השאלה איפה הייתה ההשגחה בזמן האסון.
היא נזכרת בסיפור איוב ובתשובת האל שלא מנחמת, רק שואלת שאלה נגדית.
הקשר עם שי התחיל מפוסט בפייסבוק ונמשך שלוש שנים בלי מפגש פיזי, עד שהאסון קרה.
לראשונה נפגשו פנים אל פנים רק אחרי הרצח, כשנסעה לקריית ארבע לתמוך בו.
ספר שמצאה ברחוב למחרת, עם משפט על שמחה ועצב בו זמנית, הרגיש לה כמו סימן מנחם.
המחשבות:
איך הקשר בין גילי לשי התחיל והתפתח?
הכל התחיל מפוסט בפייסבוק: היא כתבה משהו, הוא לא הסכים והגיב, היא ענתה לו בחזרה, וכך נולד דיון שהפך עם הזמן לקשר עמוק. שלוש שנים ניהלו שיחות נפש פילוסופיות בלי לראות אחד את השני אף פעם.
מה גילי מצאה שם באותו בוקר, ולמה זה כל כך נגע לה?
בטיול בוקר עם הכלב היא מצאה ספר ילדים נטוש על ספסל, ומיד הרגישה שהוא חיכה לה שם. פתחה עמוד אקראי ונתקלה בשאלה אם אפשר לשמוח ולהיות עצוב באותו הרגע, וזה הרגיש לה כמו תשובה קטנה, נגיעה של תקווה בתוך כל הכאב.
מה עשתה גילי כששמעה על הפיגוע וניסתה ליצור קשר עם שי?
היא ניסתה להתקשר ולשלוח הודעות אך הוא לא ענה. מכיוון שלא הכירה אף חבר שלו ולא ידעה מה מצבו, ולא יכלה פשוט לשבת בבית, היא נסעה לקריית ארבע, מקום שמעולם לא ביקרה בו, כדי לפגוש אותו לראשונה פנים אל פנים.
תיאור הפרק המקורי של גילי
בפרק הזה אני פותחת את הלב עד הסוף.
זהו פרק אישי מאוד, שנכתב אחרי שאיבדתי יחד עם חבר קרוב את היקר לו מכול – בנו היחיד, שנרצח בפיגוע.
אנחנו מדברים על כאב שאין לו מילים, על השבר באמונה, על השתיקה מול אלוהים, על הצעקה מבפנים, ועל איך שדווקא שם – במקום הכי שבור – אפשר אולי למצוא אחדות.
זה פרק על אנושיות, על חיבורים לא צפויים, על מפגש אחד אמיתי בקריית ארבע, על שרשרת מוכתמת בדם עם הכיתוב “אשירה לה’”, ועל ספר שנמצא ברחוב כמו סימן מלמעלה.
זה פרק של דמעות. לא רק של עצב – גם של אמת.