איך להתגבר על פרידה: למה הזמן לבדו לא מרפא

/ מאמרים ופוסטים / מאת

איך להתגבר על פרידה? קודם כל צריך להבין למה זה עדיין כואב, גם חודשים אחרי, גם אחרי שכולם אמרו לך שהזמן יעשה את שלו. פרידה היא אחת הדוגמאות הכי כואבות לפצע שהזמן לבדו לא מרפא. הזמן מטשטש, מרכך ומלמד אותנו להסתגל, אבל להסתגל זה לא להתרפא. מה שמרפא באמת הוא העבודה שאנחנו עושות עם הזמן שקיבלנו: להסכים לראות את הפצע, להחליף אשמה באחריות, ולתת משמעות חדשה למה שקרה. במדריך הזה, שמבוסס על פרק 109 של הפודקאסט "האמת כואבת", נעבור על העבודה הזאת יחד, צעד אחרי צעד.

המשפט "הזמן עושה את שלו" נשמע חכם, עד שפוגשים אדם בן חמישים שהפצע שלו עדיין בן שמונה.

הגוף התקדם. השנים עברו. הזמן עבר. אבל בפנים יש ילד קטן שמחכה שאבא שלו סוף סוף יראה אותו. יש ילדה קטנה שכל פעם שמבקרים אותה היא שוב מרגישה לא מספיק טובה.

אז מה בדיוק הזמן עשה? הטעות היא לא במשפט. היא בפירוש שלו. הזמן באמת עושה משהו: הוא מטשטש, הוא מרכך, הוא מלמד אותנו להסתגל. אבל להסתגל זה לא להתרפא. יש הבדל ענק. זה שהפסקת לבכות, לא אומר שהחלמת.

כי בינתיים הפצע לא נעלם. הוא רק מחליף בגדים: פעם הוא נקרא "חוסר אמון", פעם "שליטה", פעם "ביקורתיות", פעם "אני לא צריכה אף אחד".

אולי הזמן באמת עושה את שלו. אבל הגיע הזמן שגם אנחנו נעשה את שלנו.

איך להתגבר על פרידה, פרק 109 של הפודקאסט האמת כואבת עם גילי מן וולנר

המדריך - איך להתגבר על פרידה

מאת גילי מן וולנר, מטפלת ויועצת לריפוי הנפש, מנחת הפודקאסט האמת כואבת.

איך להתגבר על פרידה: שמונה צעדים מתוך הפרק

1. תבדקי את המשפט "הזמן עושה את שלו" במבחן המציאות

הצעד הראשון הוא להפסיק לקבל את המשפט הזה כמו שהוא. בפרק אני מבקשת דבר אחד:

"אל תאמינו לי, באמת שלא. אני לא מחפשת שתאמינו לי. תחשבו איתי."

אז בואי נחשוב יחד. אם הזמן באמת עושה את שלו, איך יש אנשים שבגיל 50 עדיין כועסים על אבא שלהם בגלל משהו שקרה כשהם היו ילדים? איך יש אישה שבגיל 60 מצליחה להרגיש שוב בת 6, רק בגלל שמישהו אמר לה משפט שמזכיר לה את אמא שלה?

ובעיקר, אם הזמן מרפא, איך יש אנשים שהתגרשו או נפרדו לפני 20 שנה, בנו חיים חדשים, אפילו התחתנו מחדש, אבל כל מערכת יחסים חדשה שלהם מתחילה בדיוק באותו פחד? זו בדיוק הנקודה שבה מתחילים להתגבר על פרידה: כשמפסיקים להאמין שמספיק לחכות.

זה לא מקרה נדיר. המחקר על טראומה של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה מראה שחוויות כואבות מהעבר ממשיכות להשפיע על הרגש ועל הגוף עוד שנים רבות אחרי האירוע. הזמן עובר. הפצע נשאר באותו גיל.

2. תבחיני בין להתרגל לבין להתרפא

זה אולי הצעד הכי חשוב במדריך, וזה המשפט שהכי חשוב לי שתיקחי מהפרק:

"להסתגל זה לא להתרפא. יש הבדל, הבדל ענק. זה שהפסקת לבכות, לא אומר שהחלמת."

זה שאת לא מדברת כבר על מה שקרה, לא אומר שמה שקרה הפסיק לדבר מתוכך. יש אנשים שנפרדו לפני עשר שנים ולא בכו מאז, אבל הם עדיין לא סומכים על אף אחד. יש אנשים שלא כועסים כלפי חוץ, אבל בפנים הם עדיין מנהלים שיחה עם אותו בן זוג שעזב אותם לפני חמש עשרה שנה.

אז מה בדיוק התרפא?

יש הבדל עצום בין כאב שנרפא לבין כאב שפשוט הפך להיות חלק מהאישיות שלנו. גם המכון הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש מבחין בין התמודדות רגעית עם אירוע קשה לבין החלמה אמיתית שדורשת תהליך. ההבחנה הזאת היא תנאי הבסיס: אי אפשר להתגבר על פרידה לפני שמודים שהיא עדיין כאן.

ואם את מרגישה שההתרגלות הזאת כבר גולשת לעצב מתמשך, כתבתי מדריך שלם על איך לצאת מדיכאון.

3. תפסיקי לחכות שמישהו אחר יעשה את העבודה

כשאני אומרת לעצמי "עזבי, הזמן יעשה את שלו", מה בעצם אמרתי? אם נתרגם את המשפט הזה לעברית פשוטה, אמרתי דבר אחד: אני אחכה.

אחכה שהכאב יעבור. אחכה שהכעס יירגע. ואחכה שיום אחד אקום בבוקר וזה כבר לא יכאב.

"כל השנים חיכינו שמישהו אחר יעשה בשבילנו את העבודה. פעם זה הזמן, פעם זה בן הזוג, פעם זה הילד שישתנה, פעם זה הבוס שיתחיל להעריך אותנו. תמיד יש מישהו בחוץ שאמור להשתנות כדי שאני סוף סוף ארגיש טוב מבפנים."

אבל החיים לא עובדים ככה. כל עוד אני מחכה שהזמן יעשה את שלו, אני בעצם יושבת ביציע ומחכה לראות מה קורה במשחק. אבל אלה החיים שלי. אני לא הקהל, אני השחקנית הראשית. ואם אני לא נכנסת למגרש, שום דבר באמת לא ישתנה.

ואם את מרגישה שקשה להיכנס למגרש לבד, זה בסדר. בשביל זה בדיוק קיים טיפול רגשי. לא כדי שמישהו יעשה את העבודה במקומך, אלא כדי שלא תהיי לבד בתוכה.

4. תבדילי בין אופי להיסטוריה

כמה פעמים אמרת "כזאת אני"? אני לא סומכת על אנשים, כזאת אני. אני ביקורתית, אני חייבת לשלוט בהכל, אני לא צריכה אף אחד.

ובפרק אני עוצרת ושואלת:

"יש מצב שאתם לא מתארים את מי שאתם, אלא את מה שעבר עליכם?"

אני לא סומכת, או שפשוט נפגעתי מספיק פעמים? ואני ביקורתית, או שפשוט גדלתי בבית שבו ביקורת הייתה הדרך היחידה לקבל תשומת לב? אני לא צריכה אף אחד, או שכל כך כאב לי להזדקק למישהו שעזב, שהחלטתי שאני לא תלויה באף אחד לעולם?

אנחנו קוראים לזה אופי, כשבעצם זו היסטוריה. וזו בשורה מטורפת: כי אם זה האופי שלי, ככה נולדתי וזהו. אבל אם זו ההיסטוריה שלי, אז יש לי גם עתיד. ואם יש לי עתיד, אפשר לכתוב את המשך הסיפור.

מה שנראה לך כמו תכונה יכול להיות מנגנון הגנה שבנית פעם כדי לא להיפגע. אנשי מקצוע מתארים את זה בדיוק כך במאמרי היסוד על טראומה ב-Psychology Today. ואם הסיפור שאת מספרת לעצמך על עצמך הוא סיפור ביקורתי וקשה, שווה לך לקרוא גם את המדריך על איך הכי לאהוב את עצמך.

5. תזהי איך הכאב מהפרידה מחליף בגדים

הנה האמת הקצת כואבת: אם לא עושים את העבודה, הפצע לא נעלם. הוא אף פעם לא נעלם.

"הוא רק מחליף בגדים. פעם הוא מופיע כחוסר אמון, פעם כביקורת, פעם כשליטה, פעם כקנאה, פעם כריצוי. ופעם במשפט שכל כך הרבה אנשים אומרים על עצמם: כזה אני."

אז איך מזהים אותו? שאלי את עצמך: למה זה תמיד קורה לי? או למה אני תמיד נופלת על אותו טיפוס? למה כל קשר חדש נגמר באותו מקום? ולמה בכל פעם מחדש אני מגיעה לאותה נקודה?

השחקנים מתחלפים, אבל התסריט נשאר אותו תסריט. זה לא מזל רע וזו לא פרידה שרודפת אותך. זה פצע שמבקש שסוף סוף יראו אותו. החיים לא מענישים אותנו, הם מתעקשים. בדיוק כמו מורה בכיתה א' שחוזרת עם הילד על אותה אות שוב ושוב. לא בגלל שהיא נגדו. כי היא בעדו.

ההתבוננות הזאת בדפוסים שחוזרים על עצמם היא לב העבודה הרגשית, ותוכלי למצוא עליה שפע חומר גם במדור בריאות הנפש של הרווארד. כי בסוף זה מתנקז לשתי אפשרויות: או שאני עובדת על הפצע, או שהפצע עובד עליי.

6. תחליפי אשמה באחריות

רגע לפני שאת רצה לעשות את העבודה, חשוב לי לעצור על נקודה אחת, כי הרבה אנשים מתבלבלים כאן.

אני לא אחראית על מה שעשו לי. לא על הבית שנולדתי בו, לא על ההורים שקיבלתי, לא על מי שפגע בי, לא על מי שבחר לעזוב. אבל מהרגע שזה כבר קרה, אני כן אחראית על דבר אחד: על מה אני עושה עם זה.

"אשמה אומרת אני לא בסדר. אחריות אומרת אני יכולה לעשות משהו. אשמה מחלישה. אחריות מחזירה כוח."

שימי לב כמה זה משחרר. כי אם אני לא אחראית בכלל, אז אני חסרת כוח. אבל אם אני אחראית על הצעד הבא שלי, פתאום יש לי כוח. והכוח הזה לא תלוי באף אחד. לא במי שעזב, לא בזמן, לא בנסיבות. ההחלפה הזאת של אשמה באחריות היא בעיניי נקודת המפנה בדרך להתגבר על פרידה.

חלק גדול מהעבודה הזאת הוא תהליך של סליחה. לא כי מי שפגע בך צודק, אלא כי טינה וכעס שנשארים בפנים ממשיכים לפצוע אותך הרבה אחרי שהקשר נגמר. המחקר על סליחה מרתק: סקירת המחקר של ה-APA ומרכז Greater Good בברקלי מצאו שסליחה קשורה לירידה בחרדה, בדיכאון ובמתח. דיברתי על זה לעומק גם בפרק כעס ואשמה.

ואם את מרגישה שהגיע הזמן לעשות את התהליך הזה באמת, זו בדיוק הסיבה שבניתי את סדנת השחרור מאשמה, טינה וכעס. סדנה יומית אחת, ב-17.7, שבה עושים את עבודת הסליחה צעד אחרי צעד. תהליך סליחה הוא אחד מתהליכי הריפוי הכי חזקים שיש.

7. תשני את המשמעות, לא את העובדות

אני לא מבקשת ממך לשנות את העובדות. אי אפשר למחוק את הפרידה, וגם אני לא יכולה. מה שקרה הוא חלק ממני. אבל אני כן יכולה לשנות את המשמעות שלו.

"החיים שלנו לא מורכבים רק ממה שקרה לנו. הם מורכבים מהמשמעות שנתנו למה שקרה לנו. וזה משנה הכל."

אותה פרידה יכולה להפוך אדם אחד למריר ואדם אחר לחכם. אותו כאב יכול לגרום לאחת להיסגר ולשנייה לפתוח את הלב. מה עושה את ההבדל? לא הזמן. המשמעות.

בפסיכולוגיה קוראים לזה צמיחה פוסט טראומטית: מחקרים מראים שאנשים רבים מדווחים דווקא אחרי משבר על עומק חדש, על רגישות חדשה, על סדר עדיפויות חדש. זה לא אומר שצריך לחפש כאב, ממש לא. אבל אם הוא כבר הגיע, השאלה היא לא רק למה זה קורה לי, אלא מה אני יכולה להצמיח מהמקום הזה.

העבודה על המשמעות היא עבודה של תודעה, וזה בדיוק העולם של קורס ביואוטופיה. ואם הנושא של סליחה ואחדות פנימית מדבר אלייך, תאהבי גם את הפרק על אחדות וסליחה.

8. תזכרי את הזרע: הסדק הוא תחילת הצמיחה

אני אוהבת ללמוד מהטבע, כי בטבע שום דבר לא מבזבז כאב. עץ שנשבר מצמיח ענפים חדשים. שריר שנקרע נבנה חזק יותר. ותחשבי רגע על זרע.

אם אקח זרע ואשים אותו במגירה ואחזור אליו בעוד שנה, הוא עדיין זרע. אחרי חמש שנים, עדיין זרע. ואחרי עשר שנים? עדיין זרע. אז מה הזמן עשה? כלום. גם אנחנו לפעמים חיים בתוך מגירה. מחכים שהזמן יעשה את שלו, מחכים שמשהו יקרה, מחכים שיום אחד יהיה אחרת.

הזרע מתחיל להשתנות רק כשהוא מסכים להיכנס לאדמה. חושך, לחץ, שום דבר לא ברור. ואז הוא מתחיל להיסדק. אם הוא היה יכול לדבר, הוא בטח היה צועק: אני מתפרק! אבל אנחנו, שמסתכלים מבחוץ, יודעים את האמת. הוא לא מתפרק. הוא נובט.

"הזרע לא צומח בגלל הסדק, הוא צומח בזכות הסדק."

כמה פעמים הסתכלת על תקופה בחיים שלך, אולי דווקא על פרידה קשה, ואמרת: זאת הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. ורק שנים אחר כך הבנת שדווקא שם התחלת להפוך לאדם שאת היום?

מי בכלל אמר שהמטרה היא לחזור להיות האדם שהיית לפני? אולי המטרה היא להפוך לאדם חדש. וכשמסתכלים על החלקים הפחות יפים שבנו בלי להלקות את עצמנו, אלא כדי להבין את עצמנו, שם מתחיל הריפוי. גישת החמלה העצמית של ד"ר קריסטין נף אומרת בדיוק את זה: רק מה שאני מסכימה לראות, אני יכולה לשנות. ומה שאני מכחישה, ימשיך לנהל אותי.

איך להתגבר על פרידה: אז מה עושים מחר בבוקר?

אם יש דבר אחד שאני רוצה שתיקחי מהמדריך הזה, זה לא להפסיק להגיד "הזמן עושה את שלו". תגידי אותו אם את רוצה. רק תזכרי להוסיף עוד משפט קטן: הזמן יעשה את שלו, ואני אעשה את שלי.

כי בסוף זה כל ההבדל. להתגבר על פרידה לא אומר למחוק אותה, זה אומר להפסיק לתת לה לנהל אותך. הזמן יעבור בכל מקרה. השאלה היא רק מי את תהיי כשהוא יעבור.

ואם את רוצה לעשות את שלך עם ליווי אמיתי, אלו הדרכים שלי לעזור לך:

ואחרי שסגרת חשבון עם העבר, ממשיכים לבנות את ההווה: המדריך על איך להיות מאושר הוא ההמשך הטבעי של המדריך הזה.

אם את במצוקה עכשיו

יש כאבים שאין מילים שיכולות להקטין אותם. יש אובדן שהוא אובדן, יש בגידה שהיא בגידה, יש טראומה שהיא טראומה. אני לא באה לייפות לך את החיים. אם את מרגישה מצוקה רגשית חריפה, אל תישארי עם זה לבד: ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, זמינים בטלפון 1201, בכל שעה וללא תשלום.

שאלות ותשובות

האם הזמן מרפא לב שבור אחרי פרידה?

לא לבדו. הזמן מטשטש, מרכך ומלמד אותנו להסתגל, אבל להסתגל זה לא להתרפא. לזמן אין ידיים: הוא לא יכול לחבק, לסלוח או לשנות את המשמעות שאנחנו נותנים למה שקרה. הוא נותן לנו עוד יום ועוד יום, והשאלה האמיתית היא מה אנחנו עושים עם הימים האלה.

מה ההבדל בין להתרגל לפרידה לבין להתגבר עליה?

התרגלות אומרת שלמדת לחיות עם הכאב: הפסקת לבכות, הפסקת לדבר על זה. להתגבר על פרידה אומר שהכאב כבר לא מנהל אותך. אפשר לזהות את ההבדל בדפוסים: אם את עדיין לא סומכת, עדיין מרצה, עדיין חייבת לשלוט, יש מצב שהפצע פשוט החליף בגדים.

איך יודעים שעדיין לא הצלחתי להתגבר על הפרידה?

סימן מובהק הוא תסריט שחוזר על עצמו: תמיד נופלת על אותו טיפוס, כל קשר נגמר באותו מקום, תמיד מגיעה לאותה נקודה. השחקנים מתחלפים אבל התסריט נשאר. סימן נוסף הוא משפטים כמו "כזאת אני", שבודקים לעומק ומגלים שהם בעצם מתארים פציעה ישנה ולא אופי.

מה עושים כשאי אפשר להחזיר את מה שהיה?

לא משנים את העובדות, משנים את המשמעות. אף אחד לא בוחר פרידה, בגידה או אובדן. אבל אחרי שזה קרה נשארת בחירה אחת: האם אני נותנת למה שקרה לנהל את המשך החיים שלי, או שאני הופכת אותו להתפתחות שלי. או שאני עובדת על הפצע, או שהפצע עובד עליי.

איך מתחילים להתגבר על פרידה בפועל?

מהסכמה לראות. רק מה שאני מסכימה לראות אני יכולה לשנות, ומה שאני מכחישה ימשיך לנהל אותי. אחרי ההסכמה לראות מגיעה ההחלפה של אשמה באחריות, ואז עבודת הסליחה, שהיא אחד מתהליכי הריפוי הכי חזקים שיש. אפשר לעשות אותה בליווי מקצועי, בסדנה או בטיפול אישי.

מקורות